מחבר: Dudu

מידות

התורה שוכנת באדם בעל מדות טובות

 

נאמר במשנה (אבות ג): “אם אין דרך ארץ אין תורה”. ופירש רבינו יונה, שצריך לתקן את עצמו במידות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות, וכעניין שנאמר “נעשה ונשמע”. ע”כ. ולכן מובא (בתחילת ספר “תנא דבי אליהו”) כי דרך ארץ קדמה לכל, גם לתורה.

 

ישתדל כל יום בתקון מדותיו

 

ואין הדבר אמור רק לגבי לימוד התורה, אלא גם לגבי קיום כל המצוות, שהבסיס שלהן הוא מידות טובות, וכך יוכל לקיים מצוות וללמוד תורה כראוי. 

 

לכן ישתדל כל אדם להתבונן בכל עת במדותיו, ולראות כיצד ניתן לשפר, מה להוסיף ולעשות, וממה לחדול. ורק בכך ניכר שבאמת רצונו הוא להיות יהודי כשר, כרצון השם יתברך.

 

זכה – נעשית לו סם חיים

 

והנה, יש והאדם פועל בצורה לא נכונה, ועלול לחשוב כי מתקן הוא מדותיו, ואינו אלא מקלקל. 

וזהו כאשר לומד תורה בלא יראת שמים, כי גם מהתורה עצמה אפשר ללמוד עצות רעות, שאינן כרצון השם יתברך, כמו שאמרו חז”ל “זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות” (יומא עב:), שמהתורה עצמה מוציא דברים אשר לא כן על ה’, ואינם כרצונו. 

 

ויש לפרש בס”ד “זכה” מלשון “וזך ישר פעלו” (משלי כא), דהיינו אדם מזוכך במידות טובות (כעין שפירש הגר”א ב”איש ואישה שזכו”) שאדם כזה, הוא דוקא זוכה לסם החיים של התורה, אך אם אינו זך, ופעלו אינו ישר, אין זה אלא שותה מסם המוות שבתורה וכנ”ל, רחמנא ליצלן.  

 

והנה בימי קדם יכול היה האדם לקבל יראת שמים רק על ידי רוב עיונו בעניין היראה, אך בדורותינו אלה, היצר הרע חזק מכדי שכלל הציבור יגיע לידי כך. 

 

מדריך למדות טובות

 

לכן צריכים “מדריך למדות טובות”, הלא המה ספרי המוסר. על ידי שאדם לומד בהם, אט אט נכנסות בו יראת שמים ומדות טובות, עד אשר ישתלם בכך, כאשר יהיה עקבי לקיים את כל אשר לומד, כל אחד כפי יכלתו.

 

חיוב לימוד המוסר

 

וידוע מה שכתב ב”משנה ברורה” (סי’ א שעה”צ סקכ”ו) בשם ה”חיי אדם”, שלימוד המוסר הוא חיובי יותר מלימוד משניות. 

ומרן החיד”א בספר “מורה באצבע” (סי’ א אות יז) כתב, שילמד ספרי מוסר תדיר. וב”צפורן שמיר” (סי’ ד אות נג) כתב, וזו לשונו: צריך בכל יום לקרוא מוסר איזה שיעור, ורבו כמו רבו ספרי מוסר, לכן יקרא בספר אחד שיעור עד תומו ואחר כך יקח אחר, וכן על זו הדרך. 

 

ובכל אחד ימצא התעוררות חדשה, ויקיים “החזק במוסר אל תרף” (משלי ד). ולא עוד אלא שאפילו בספר שקראוֹ כמה פעמים, כשיחזור לקרותו – יתעורר בדבר שעדיין לא התעורר, כאשר צדיק יבחן. ע”כ. 

 

קרוב שיגבה לבו

 

וב”ברכי יוסף” (סי’ א אות ט) כתב: ראוי לכל תלמיד חכם שיקבע עת כפעם בפעם ללמוד בספרי מוסר, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול, ואיידי דטריד (אגב שטרוד) בגופי הלכות, ומחדש בטובו חידושי תורה, קרוב שיגבה לבו וכיוצא. 

 

וקיבלתי כי בכלל מה שאמרו חז”ל דתורה תבלין ליצר הרע, הוא תוכחת מוסר מרבותינו ז”ל קמאי ובתראי (ראשונים ואחרונים). ע”כ. ואם הדברים אמורים בתלמידי חכמים, קל וחומר אנו אזובי הקיר.

 

וראה בספר “ענף עץ אבות” (עמ’ תי ד”ה אוהב את התוכחות) שכתב כמו כן כי תלמידי חכמים צריכים להזהר בזה, וכך גם יהא לימודם “נקי” יותר, ויותר נקרא “לשמה”. ושמי שאינו לומד מוסר, עלול מאוד למידות רעות, ובפרט בדורנו זה, גאוה וזלזול באחרים, אף בתלמידי חכמים, ואף בגדולי הדור. ע”ש.   

 

שלושת ספרי המוסר היסודיים

 

וידועים הם שלושת ספרי המוסר היסודיים: “מסילת ישרים”, “ארחות צדיקים” ו”שערי תשובה”. שמובא בספר “חסד נעורַיך” (להאדמו”ר מ”תולדות אהרן” עמ’ קמח. ע”ש) שקודם ילְמד אותם, ואחר כך ילְמד ספרי מוסר אחרים.

 

לימוד מוסר למעשה

 

ויש לזכור כלל גדול בלימוד המוסר, כי ייעודו אינו לתוספת חכמה והרחבת הידע בלבד, אלא ספרי המוסר כולם נועדו לכך שיקיימו את כל הכתוב בהם (ור’ ב”ספר חסידים” סי’ לח). 

 

לכן לפני שפותח ספר מוסר ללמוד בו, יקבל על עצמו (בלי נדר) שדבר אשר הוא כדרגתו, ישתדל לקיימו בכל יכלתו. וכן אחר לימודו – כשיקום מן הספר, יחשוב מה יוכל לקיים (ר’ ב”אגרת הרמב”ן” וב”ספר חסידים” סי’ תתקמד).

ואשרי אדם שומע לדברי רבותינו ז”ל, לשקוד על דלתות ספרי המוסר יום יום, ואם כן הוא עושה – יזכה בעזרת השם יתברך להיות מאנשי מידות ובכך לנחול ש”י (310) עולמות.

מחלוקת

סכנה לחולקים שלא לשם שמים

 

נאמר במשנה (אבות ה) כי “מחלוקת שהיא לשם שמים – סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים – אין סופה להתקיים”. ופירש רבינו יונה: “שאין סופה להתקיים” – שבמחלוקת ההיא יִקְרה חס ושלום מקרה רע לאחד הצדדים, ועל ידי זה תיפסק המחלוקת. 

 

ומחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים, פירוש, שיוסיפו לחלוק בהרבה עניינים ואף יוסיפו על שנותיהם, כי כוונתם לשם שמים. ע”כ.

 

כמה קשה המחלוקת

 

והמשיכו חז”ל להסביר: “איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים? – זו מחלוקת הלל ושמאי, ומחלוקת שאינה לשם שמים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו”. 

 

והנה, בנתינת הדוגמא על קורח, הבהירו לנו חז”ל בעצם את גודל העונש על מחלוקת שאינה לשם שמים. 

 

כי בעניין קורח הרי אמרו חז”ל (תנחומא קורח, ג): בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מעלה אין קונסין אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה מבן שלוש עשרה, ובמחלוקת קורח – תינוקות בני יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית (וזהו כדברי רבינו יונה הנ”ל).

 

להתרחק מהבעת דעה

 

הרי שקשה הוא מאד עונשה של מחלוקת שאינה לשם שמים, לכל מי שקשור אליה. לכן, מה מאד צריכים להזהר בכל מחלוקת שאינה לשם שמים שלא להביע דעה בשום אופן, אף אם ישאלוהו, כי על ידי זה בקלות ימצא עצמו כאחד מצדדי המחלוקת (“שיח שרפי קודש” ח”ד סי’ צב).

 

מה יתן ומה יוסיף

 

ובאמת בעניינים שאינם לשם שמים, המחזיק במחלוקת אינו אלא מבטל זמנו לריק, כי מה יתנו ומה יוסיפו לו פטפוטים בענייני הבל כאלה, ואדרבה ענֹש יענש על שגורם פירוד ומלבה את אש המחלוקת.

 

הרוצה לעשות זֵכר לא יהיה זֵכר

 

והנה קיימים אנשים החושבים שמחלוקתם היא לשם שמים, ומַשְׁלים עצמם לעמוד על דעתם ולא לוותר בשום פנים, ולוּ חכמו ישכילו לבחון עצמם הדק היטב אם רק לכבוד הבורא יתברך הם מדברים, או שמא מתערבת כאן נגיעה אישית. 

 

וקל וחומר בעניינים שבוַדאי אפשר להתפשר ולוותר בהם, מה לי כך ומה לי כך, אחד זה ואחד זה ובלבד שיכוין לבו לשמים, ובכל זאת כל אחד רוצה שיהא שמו קרוי על אותו עניין, שיאמרו הבריות: ראו עניין זה – פלוני יְסַדו, הוא הציע את הרעיון ובזכותו קיים הדבר וכו’. 

 

ועל אנשים כאלה כבר צווח ב”ספר חסידים” (סי’ תקב-ג ור’ ב”ר פכ”ג סי’ א) לאמור: “הרוצה לעשות זֵכר – לא יהיה זֵכר!”… 

 

להבחין בין מחלוקת לשם שמים לשאינה כן

 

לכן צריכים לדעת בבירור מהי מחלוקת לשם שמים ומה אינה כן, והכלל הוא כי כאשר אחד אומר לקיים עניין פלוני, והשני חולק וסובר שאין זה רצון השם יתברך ואינו כדרך התורה הקדושה, ויש לעשות בעניין אחר. 

 

והראשון על משמרתו עומד, וכל אחד מביא ראיות לדבריו, ואין כוונת אף אחד מהם להתנצח ולקבל כבוד חלילה.

 

זוהי מחלוקת לשם שמים – כשיש מחלוקת מהו רצון השם יתברך, זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, וכן בלימוד תורתנו הקדושה, צריכים הבחנה בין מחלוקת וּויכוח לשם שמים, לשאינו כן.

 

ונמצא כי הכלל הוא שהרוצה להגדיל ולכבד שם עצמו – אין מחלוקתו לשם שמים, כעניין קורח ועדתו. 

והרוצה להגדיל תורה ולהאדיר כבוד שמו של הקדוש ברוך הוא – זו לשם שמים, וכעניין מחלוקת הלל ושמאי. ואשרי האיש אשר הוא מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, הריהו אוכל מפירות מידה זו בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.

מתנה

המטרה – אהבת חברים

 

נאמר בגמרא (שבת י:) כי הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, ופירש רש”י: שצריך להודיעו על מנת שידע מי הוא הנותן, שמתוך כך יהא אוהבו. ע”כ. הרי שיש עניין בנתינת מתנה לחברו, שעל ידי כך באים לידי אהבה ואחוה. 

 

ואין זה סותר לעניין “מתן בסתר”, כי עניין זה הוא כאשר נותן לעניים בתורת צדקה, ובכדי שלא יתביישו נותן בסתר, אבל לחברו שאינו עני ואינו נותן בתורת צדקה, אלא בתורת מתנה, וממילא לא יתבייש, בזה צריך להודיעו, כדי להרבות ביניהם אהבה ואחוה, ולא יעשה בסתר (וע’ שבת י: תוד”ה נותן).

 

מצוה לגרום אהבה ואחוה

 

והנה מצוּוִים אנו לאהוב אחד את השני ולגרום לאחדות, לאהבה ואחוה, שלום ורעות, שנאמר “ואהבת לרעך כמוך”, “לא תשנא את אחיך בלבבך” וכו’.

 

הנה כי כן, ראוי הוא שמִדי פעם, יתן אחד לחברו מתנה שיודע בחברו כי שמח הוא במתנה כזו, ועל ידי כך יהא אוהבו. וזו לשון רש”י (ברכות ח. ד”ה פדה): גמילות חסדים נמי שלום הוא (גם היא נקראת “שלום”), שמתוך שגומל חסד בגופו לחברו, מכיר שהוא אוהבו, ובא לידי אחוה ושלום. ע”כ. וכן העניין במתנה. 

 

ובזה יש לפרש בס”ד מאמר חז”ל “גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים” (סנהדרין קג:), דהיינו שניים שהיו רחוקים ביחסים ביניהם, ולא קרובים באהבה ורעות, עתה על ידי הלגימה שנתן איש לרעהו יתקרבו הרחוקים. וכן במתנה.

 

משלוח מ(ת)נות לא רק בפורים

 

ויש אומרים, כי זהו אמנם טעם מצוַת משלוח מנות בפורים, להרבות אחוה ורעות (“מנות הלוי” להר”ש אלקבץ הובאו דבריו בשו”ת “תורה לשמה” סי’ קפח, ובשו”ת “חתם סופר” או”ח סי’ קצו). 

 

ולהרבות אחוה ורעות הרי כל השנה מצוה היא, אלא שבפורים – במיוחד, כדי להראות את אחדות עמנו הקדוש, היפך דברי המן הרשע שאמר עלינו “עם מפוזר ומפורד” (אסתר ג). 

 

 לתת בסבר פנים יפות

 

והעיקר הוא לתת בסבר פנים יפות, שאם לא כן, אדרבה נענש על כך שמביישו, ומראה שעשה בעל כרחו (ר’ קדושין לא: וברש”י). וכן יראה לו שמחה, ויפציר בו לקבל המתנה, והעיקר הוא לתת לחברו הרגשה טובה המעידה על אהבתו אליו.

 

“שונא מתנות יחיה”

 

[ועניין “שונא מתנות יחיה” (משלי טו), שמשום כך נמנעו מי מחז”ל לקחת מתנות (ר’ מגילה כח. סוטה מז:) הנה ברור הדבר כי אין כאן איסור, כאשר מוכח מעצם המאמר הנ”ל “הנותן מתנה לחבירו” וכו’ (וע”ע ב”ר פמ”ד סי’ ז). 

 

ועיין רש”י (משלי שם) שפירש – “ומאחר ששונא מתנות – כל שכן את הגזל”. הרי שהעניין הוא לא לאהוב את המתנות, שמא יבא לאהבת ממון אחרים ורכושם ויבא לידי גזל, אך מי שאינו אוהב, רשאי לקבל, וחז”ל שלא קיבלו – מדת חסידות יתירה היתה בהם וכדלקמן. 

 

וכן משמע מדברי הרמב”ם (בסוף הל’ זכיה ומתנה), כי אין עניין זה מן הדין, אלא מדת חסידות של צדיקים גמורים ואנשי מעשה משום מדת הבטחון. ע”ש. 

 

וכן בגמרא (מגילה שם) אמרו כי ר’ זירא, כאשר הזמינוהו למסיבה – הלך, וסבר לאמור: אין זה בשבילי, אלא מתכבדים הם בנוכחותי. ופירש רש”י (בחולין מה.) שכיוון שזוהי הנאתם – אין זו מתנה. ע”כ.

 

וזאת משום שאין נקרא “מתנה”, אלא כאשר אין הנותן מקבל כלום והיא נתינה בלבד, ושם הרי קבלוּ הנאה. נמצא כי כאשר יש הנאה לנותן – אין לחוש משום שונא מתנות יחיה (וכן מצינו עניין זה במגילה כו: ע”ש, וע’ במשנ”ב ס”ס קכח ס”ק קעה בענין אדם חשוב. ודו”ק). 

והאמוראים שחששו, אין זה מן הדין, אלא מפני מדת חסידות מצד חיזוק מדת הבטחון, לקיים דברי המשנה כפשוטה (סוף פאה): “כל מי שצריך ליטול (מן הצדקה) ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו הכתוב אומר “ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו”. ע”כ. וקל וחומר לעניין מתנה. 

 

הרי שיש עניין שלא לקבל כלל, מצד מדת הבטחון, או גם בכדי להגביר את השנאה לתאות הבצע ואסיפת הקניינים.  

 

ומכל מקום את הנותן צריכים לאהוב, ולא את המתנה, כי באופן כללי אין זו מדה טובה – לאהוב לקבל, אלא לאהוב לתת].     

 

מתנה לבעלי מחלוקתו

 

ואם באוהביו הדברים אמורים, כל שכן באלה הנמצאים עמו במחלוקת – שינסה להתפייס עמהם על ידי מתנה בסבר פנים יפות, ויפייסם בדברים בעניין המחלוקת, לגרום שאף אלה שאינם אוהבים יהפכו לאוהבים. 

ו”ברצות ה’ דרכי איש”, שמכוין בזה לשם שמים, ובאמת כוונתו להתפייס, “גם אויביו ישלים איתו”. ויהי רצון שיקויים בנו במהרה “ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום”.

לשון הרע

חומרת לשון הרע

 

נאמר בספר ויקרא (פרק יט) “לא תלך רכיל בעמך”, וכן נאמר (שמות כג) “לא תשא שמע שוא”. לימדתנו התורה הקדושה כי אסור לספר לשון הרע ורכילות, אסור לקבל, ואסור אף לשמוע (גם מבלי לקבל). 

 

והדבר כל כך חמור, עד שאמרו חז”ל כי על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, והוסיפו לאמור כי לשון הרע כנגד כולם (ר’ ערכין טו: ורמב”ם הל’ דעות ז, ג). 

 

ואמרו עוד, כי כל המספר לשון הרע, כאילו כפר בעיקר רחמנא ליצלן (שם). והאריכו חז”ל בחומרת עוון זה ובעונשי העובר עליו ואכמ”ל.

 

עיכוב הגאולה והרג בני אדם

 

ומובא בהקדמת ספר “חפץ חיים” (שכולו מדבר על ענייני לשון הרע) בשם הזוהר כי בסיפור לשון הרע, מעורר את המקטרג הגדול לקטרג על עם ישראל, ומשום כך נהרגים כמה אנשים בכמה מדינות. 

 

ועוד, כי מונע דיבורי קדושה מלעלות, ואם כן – צדיק מה פעל – אם אין דברי תורתו ותפילתו עולים למקומם. ועוד, כי על ידי זה מעכב את הגאולה וביאת משיח צדקנו. ע”ש.

 

לשון הרע גורמת לחוסר אחדות

 

ועוד, שהרי המספר לשון הרע גורם למחלוקות ומריבות, ומפריד בין אנשים, כמצוי אצל בעלי לשון הרע, ובכך מפר הוא את האחדות שבכנסת ישראל, והרי מאוד רצה השם יתברך שתהיה בינינו אהבה ואחדות שלכן אמר: “ואהבת לרעך כמוך”, “לא תשנא את אחיך בלבבך” (ויקרא יט) וכו’. 

 

עונש למחבל

 

וזה המצורע, שמוציא שם רע (ר’ ויק”ר טז, ו) – בא להפריד בין נשמות ישראל הקדושות, ומחבל בכך בכרם ה’ צבאות, ועל כך נאמר (שיר השירים ב) “אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים”, כי מאוד מקפיד השם יתברך בקיום אחדותם של ישראל, ויֹאחז ויעניש כל המנסה לחבל באחדותם.

 

עבירה שעבירות רבות כלולות בה

 

לכן מה מאוד צריכים להשמר מלשון הרע, ובפרט שהרי בכל סיפור לשון הרע עובר חלילה גם בהרבה מצוות עשה, לא תעשה, וקללות “ארור” משמים, ה’ יצילנו (כאשר מנה בפתיחת “חפץ חיים”). 

 

באופן שעוון זה חמור אף מאכילת חזיר, אשר כל העם בורח מעבירה זו כְּמִן האש, ולוּ חכמו ישכילו כי על אכילת חזיר לאו אחד ועל לשון הרע, כמה וכמה.

 

גדר לשון הרע

 

ובקיצור נמרץ ננסה בס”ד לבאר עניין האיסור ותיקונו (על פי ספר “חפץ חיים”). לשון הרע – הוא המספר בגנות חברו, כל גנות שהיא, בין מצד גשמיותו, אם פגומה היא במום וכד’, בין מצד רוחניותו, אם פגומה היא במידות רעות, מעשים רעים, שאינו חכם וכד’. 

 

כל גנות, אף אם אמיתית היא ואינו משקר – אסורה! (ואילו המשקר נקרא “מוציא שם רע”, משום שלא רק גינה, אלא אף שיקר, ועוונו חמור יותר).

 

רכילות – שאינו אומר גנות על השני, אלא מספר מה שאחד אמר על חבירו או עשה לו, כאשר אינו יודע בבירור שבעיני השומע – אותו דיבור או מעשה – הגון הוא, שאם יספר, שמא אינו הגון הוא בעיני השומע, ויבוא על ידי כך למחלוקת ומריבה עם המסופר. 

 

וכל שכן כאשר יודע שאין עניין הסיפור הגון בעיני השומע, שאיסור גמור הוא, שהרי גם מתכוין הוא לגנות את הזולת.

 

אבק לשון הרע

 

אבק לשון הרע הוא שאינו אומר הגנות ממש, אלא אומר או רומז כי בעצם יש גנות. בין אם ניכר כן מתוך דבריו, כגון שאומר: “איני רוצה לספר על פלוני לשון הרע”, הרי משמע שיש מה לספר. 

 

ובין אם כן ניכר מתוך תנועותיו, וכגון ששאלוהו היכן יש אש, ואמר “בבית פלוני שמבשלים שם הרבה”, הנה אמר האומר דבר המשתמע לשתי פנים. 

 

ובכן, אם ניכר מתנועותיו שהתכוין לגנות, שאוכלים שם הרבה לשם זלילה וסביאה, עבר איסור משום “אבק לשון הרע”, ואם לא ניכר כן, אלא ניתן להבין מדבריו כי יש שם הרבה נפשות ולכן מבשלים הרבה – מותר.

 

וכן כאשר הוא לא דיבר, אך גרם שאחרים ידברו לשון הרע, כגון ששיבח אדם בפני שונאיו, שברור הדבר כי לאחר שישמעו יִדְרכו לשונם לדבר בגנותו, הרי זה אסור לספר להם בשבחו. וזהו אבק לשון הרע.

 

תיקון ללשון הרע

 

ותיקונו של כל אחד הוא (כאשר נתגנה המסופר בעיני השומעים או ניזק): בין אדם לחברו – שילך אל חברו ויבקש ממנו סליחה ומחילה על מה שאמר עליו, וישתדל בכל כוחו לפייסו ולבקשו שלא יקפיד עליו. 

 

ובתנאי שידיעת האדם המסופר מעצם הסיפור עליו לא תביא תקלות חמורות יותר, כהבערת המחלוקת יותר, חילול השם וכד’. 

 

ובין אדם למקום – יעשה חרטה, וידוי, וקבלה לעתיד – שלא ישוב לעשות כן.

 

קבלת לשון הרע והתיקון לכך

 

והנה קיים איסור גם לקבל לשון הרע ורכילות, דהיינו לאַמת בלבו את הדברים ששמע – שהגנות אכן נכונה, ואף לשמוע הגנות בלי לקבלהּ – אסור. 

 

ותיקון למי שקבל או שמע, שמיד ישתדל להעביר את הגנות מלבו, ולמצוא זכות כלשהי על המסופר, ולהשתדל להאמין כי לא יתכן הדבר שסופר עליו. 

 

להתרחק מחבורת מספרי לשון הרע

 

והגדר הגדול לכל עניין לשון הרע, הוא שלא לשבת בין חבורת מספרי לשון הרע, ולא להתחבר ולא לדבר עם פוחזים שכאלה, ויקיים בעצמו “בד קדש ילבש”, שישב לבד ואז “קודש ילבש”, ולא כיושבי קרנות הרצים לבאר שחת.

ולעולם יקיים אדם בעצמו ס’ ע’ פ’ צ’, דהיינו ס’גור ע’ין פ’ה צ’דיק, מי שסוגר בזמן עיניו ופיו – הריהו צדיק (בשם רלוי”צ מברדיטשב). והשם יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו לשמור מחסום לפינו ולאזנינו, והוא יתברך ישמור מצרות נפשנו. אמן.

לימוד

תלמוד תורה כנגד כולם

 

נאמר במשנה (פאה א) “תלמוד תורה כנגד כולם”, ופירש הרמב”ם, משום שעל ידי זה יזכה האדם לכל המצוות, כי “גדול תלמוד שמביא לידי מעשה” (קדושין מ:). 

 

ובגמרא נאמר (ירושלמי פאה א) “אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה”, ופירש “הכותב” (על “עין יעקב” שם) שבא להודיענו כי “ידיעת התורה והרגל הלימוד בה עולה על קיום כל המצוות, ובלבד שיהא ירא שמים, לא יעשה שום עבירה”.

 

חייבים לקבוע עתים לתורה

 

לכן צריך כל יהודי לקבוע עתים לתורה בכל יום, חוק ולא יעבור, בכדי שידע מה עליו לעשות וכיצד להתנהג במצוות, על פי דת תורתנו הקדושה. 

 

ומי שאינו קובע עתים לתורה, ללא ספק ישלוט בו היצר הרע, וימציא לו היתרים לאיסורים, ולהקל פה ושם על פי סברות עצמו, וכן אט אט מִדרדר מצבו הרוחני, עד שיבוא חס ושלום לזלזל בדיני תורתנו הקדושה, ואחריתו מי ישורנה.

 

וכן כתב רש”י (פרשת בחקותי), כי מי שאינו לומד תורה מגיע בסופו של תהליך לגרוע מכל, כי עבירה גוררת עבירה, וכך הוא התהליך רחמנא ליצלן: לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע אחרים מלעשות, כופר במצוות, כופר בעיקר. 

 

וב”ספר המידות” (לימוד אות פו) נאמר: “מי שפורש מן התורה – מתחבר לשטן”. כי רק התורה היא תרופה וחיסון נגד היצר הרע (קדושין ל:), ואם כן, הפורש ממנה – אין מה שיפריד בינו לבין היצר הרע, וממילא נקרא “מתחבר לשטן”. (שכן ידוע כי היצר הרע הוא מלאך המוות הוא השטן. ב”ב טז.).

 

ומרן החיד”א כתב (“צפורן שמיר” סי’ יג אות רח) כי מי שאינו עוסק בתורה או קובע עִתים לתורה – אין ספק שהוא נמסר ביד יצרו, ויום יום הולך וחוטא ומשתרש בחטא. ה’ יצילנו.

 

למצוא את הזמן המתאים ביותר

 

לכן צריכים להשתדל בכל עוז, לקבוע זמן מסוים אשר בדרך כלל פנוי הוא מטרדות ועסקים שונים, ובו יקבע עתו ללימוד התורה הקדושה, ואותו לא יבטל בשום אופן ויהי מה, לכן ישתדל למצוא זמן שיעמוד בכך.

 

אם לא הספיק ללמוד באותו יום

 

ואם קרה חלילה ולא הספיק ללמוד באחד הימים באותו זמן קבוע, מסיבה הכרחית כלשהי, ישלים זמן הלימוד בטרם שכבו לישון. כמו שנאמר בגמרא (ערובין סה. וש”ע או”ח סי’ רלח). 

 

ולכן לפני שקובע את אותו זמן ואותו לימוד מסוימים, יאמר כי בלי נדר מקבל הוא על עצמו ללמוד כך וכך בזמן פלוני, בכדי להנצל מעוון נדרים (אחרונים לאו”ח סי’ רלח).

 

שעורים בכל חלקי התורה

 

ומוטב לאדם כי יקבע לעצמו שיעורים בכל חלקי התורה, דהיינו שילמד בכל יום מעט מקרא, משנה, גמרא, מדרש, זוהר, מוסר, תהלים והלכות. ויוסיף כעניינו וכיד ה’ הטובה עליו (ועיין ב”ספר חסידים” סי’ תתקלט). והעיקר, שהוא החיובי והנצרך ביותר מכולם, הוא לימוד הלכות, למען דעת כיצד יתנהג בימי חיי הבלו. 

 

והמומלץ לכתחילה לבעלי בתים שזמנם מצומצם מאוד, הוא לעבוד עבודה תמ”ה, דהיינו ת’הלים מ’וסר ה’לכות, תהלים החודשי (לסיים בחודש), עמוד מוסר, ושתי הלכות. והכל תוך כדי עיון והפקת לקחים למעשה כיצד לעבוד את יוצרנו יתברך.  

 

אופן הלימוד

 

ויכוין בלימודו לשם שמים, על מנת לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורת השם יתברך באהבה. ויכוין שיעלה לימוד זה לנחת רוח לפני השם יתברך. וישתדל ללמוד בחבורה (ר’ ברכות סג:) עם תלמיד חכם ירא שמים, שיסביר כראוי את הנלמד, או לפחות עם “חברותא” ירא שמים משכיל על דבר.

 

להעדיף לימוד הלכה

 

ותמיד יעדיף את לימוד ההלכה יותר מן הכל, אף יותר מלימוד הגמרא, ולכן אם אין לו אפשרות אלא לשיעור אחד, או שיעור בגמרא (בדף היומי וכד’) או שיעור בהלכה הנמסר מפי תלמיד חכם הבקי בהוראה, יעדיף את לימוד ההלכה. 

 

ואם יוכל לקיים “טובים השניים מן האחד”, שילמד גם גמרא וגם הלכה אשרי חלקו, אך אם יש לו אפשרות לאחד מהם, יש להעדיף ללא ספק לימוד הלכה (שו”ת יחוה דעת ח”ו סי’ נב, וע’ ב”שיחות הר”ן” סי’ כט).

 

ההלכות הנצרכות יותר – קודמות

 

והנה גם בהלכות – יש מצויות ונצרכות יותר כהלכות שבת, טהרת המשפחה, כשרות המטבח והמאכלים, ברכות, נטילת ידים, ועוד, ויש מצויות פחות. ולכן ישתדל בראשית ללמוד את אלה, כי תדיר (רגיל ומצוי) ושאינו תדיר – תדיר קודם (זבחים פט. וע’ ברכות מט. ברכת מזונא כו’ ו”ספר חסידים” סי’ תתריא). 

 

ועל אדם זה נאמר “הלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות” (אבות ד).

 

שלבי הלימוד

 

ורגילים היינו לומר כי בלימוד ארבעה שלבים: האחד, קריאת הדברים והוצאתם בפה, השני, התבוננות בפיסקא אשר למד, שיגביה עיניו מן הספר וינסה להבין היטב את אשר למד, השלישי, הפקת לקחים למעשה מן הנלמד, והרביעי, תפלה מלבו וכלשונו להשם יתברך שיזכהו לקיים את אשר הסיק למעשה.

 

וסימנך לעניין זה: “קְהִלַת”, ק’ריאה, ה’בנה, ל’קח, ת’פלה, “תורה ציוה לנו משה מורשה קהִלת יעקב”. 

 

תפלה על הלימוד

 

ויתפלל תמיד להשם יתברך שיזכהו להבין כראוי את כל אשר ילמד, ושלא תצא תקלה מתחת ידו חלילה – לעשות מעשה על פי הבנה בלתי נכונה. 

 

ויאמר את הנוסח הנאמר לפני הלימוד (שלא יארע וכו’), ובסיימו קביעות לימודו, יאמר הנוסח שלאחר הלימוד (מודה אני וכו’), כי כן נפסק להלכה (שו”ע או”ח סי’ קי).

וידוע תדע כי כאשר לומד, ומתפלל להשם יתברך על כל פרט ופרט מהנלמד – שיזכה לקיימו, בכך יוכל להגיע ל”תורה לשמה” (ר’ ב”אגרת הרמב”ן”) שהיא מעלה גדולה מאוד אשרי הזוכה לה.

לב טוב

דרך ישרה שידבק בה האדם

 

נאמר במשנה (אבות ב) כי הדרך הישרה שידבק בה האדם היא “לב טוב”. דהיינו לב החושב תמיד רק בכיוון חיובי. 

 

וטעם לכך כתב רבינו יונה: “משום שזוהי המעולה שבמדות המתוקנות, מפני שכל המידות נובעות מן הלב, ובזמן שלבו טוב – כל מדותיו ישרות ודעותיו נכונות, ונמצא שמח בחלקו ומתחבר עם הטובים, ואינו חפץ אלא בדבר שיש בו תועלת ולא הפסד”.

 

כיצד ניתן לזכות ללב טוב

 

וכיצד מגיעים ללב טוב, ירגיל אדם עצמו להסתכל על הטוב שבכל דבר, כמו שאומרים אנשים “על חצי הכוס המלאה”, כלומר שאף אם יש גם “לא טוב”, יסתכל על ה”טוב”, וימצא את הנקודות הטובות שבכל דבר ורק על זה יחשוב, ואט אט תהיינה מחשבותיו בכיוון החיובי בלבד, ותקויים בו מידת “לב טוב”.

 

ואם במחשבה למדנו כי צריך לחשוב רק על הטוב, כל שכן בדיבור, שלא ידבר דברים רעים על אף אחד, ואף אם רוצה להצדיק דרך מסוימת, ידבר עליה טובות, השומע ישמע והחדל יחדל, אך לא בשביל זה ידבר רעות על דרכים אחרות (“שיח שרפי קודש” ח”ד סי’ קכט). 

וכל שכן במעשה, שלא יעשה רעה לאף אחד (ור’ ב”לקוטי מוהר”ן” ח”א סי’ מט אות א, “ספר המידות” הרהורים ה).

 

מסימני לב טוב – פנים שמחות

 

ומסימני ה”לב טוב” – כאשר נראה האדם בדרך כלל בפנים שמחות, שנאמר (משלי טו) “לב שמח ייטִב פנים”. ומי שאינו כן, אלא פניו עצובות, או אדישות וכדומה – מראה הדבר על רֹעַ לב, שנאמר (נחמיה ב) “מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה, אין זה כי אם רֹע לב” (ור’ בב”ר פע”ג סי’ יב).

 

הלב הטוב – יסוד גדול

 

והנה עניין הלב טוב הוא יסוד גדול ביהדות, כי על ידי זה זוכה לשאר המידות הטובות (כדברי רבינו יונה הנ”ל), טוב לשמים וטוב לבריות, אהוב למעלה ונחמד למטה, עושה כל מעשיו לשם שמים ולא לכבוד עצמו, ולבבו שלם עם ה’ אלקיו.

 

אין רע מלב רע

 

וממילא יובן כי ההפך, דהיינו לב רע, אין מידה רעה ממנה. כי ממנה נמשכות כל המידות הרעות, ואף אם ישפר מעשיו, אך לבו בל עמו, ונשאר לבו רע כשהיה, הרי שכיוון שמן הלב נמשך הכל, לבסוף גם מעשיו יַראו את אשר בלבו. 

 

ולכן יש לשמור היטב את הלב לבל יחמיץ במחשבות והרהורים רעים וכן נאמר (משלי ד) “מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים”.

לכן צריכים לעבוד כראוי על “לב טוב” ולהתפלל על כך, והבא להִטהר ולטהר לבו – מסייעים בידו. השם יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו ויקויים בנו מקרא שכתוב (תהלים נא) “לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי”. אמן.

כעס

כמדת כעסו – כן מדת כסילותו וגאוָתו

 

נאמר במגילת קהלת (פרק ז) “אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח”. ויש לפרש בס”ד כי הלא הכעס נובע ממדת הגאוה, שהרי אם היה עניו, לא היה מקפיד וכועס כלל. וכן נאמר ב”ספר חסידים” (סי’ קפד): “העניו ניכר בשעת כעסו”. 

 

וממילא יובן מדוע ינוח הכעס דוקא ב”חיק כסילים”, כי הגאוה אינה מצויה אצל חכם אמיתי, כי מואס הוא בה. 

 

ולעומת זאת הכסיל או החושב עצמו לחכם ומתגאה בזה, אצלם קיימת גאוה וממילא כעס, ככתוב “בפי אויל חוטר גאוה” (משלי יד), וכן הוא אומר “שֵׂכל אדם האריך אפו” (משלי יט), כאשר האדם הוא חכם ובעל שכל, יכול הוא להאריך אפו, כלומר להעביר על מידותיו, להבליג ולסלוח.

 

בשביל מה לכעוס

 

ולכן לעולם יראה אדם שלא להיות כסיל ולכעוס, כי הרי הכל בידי שמים (ברכות לג:), ואמרו חז”ל: בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו (יומא לח). 

 

וכן אמרו כי אין אדם נוקף אצבע מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין ז:), ולא יוכל לקרות לו דבר נזק ותקלה בשום אופן אם לא בגזירת שמים. 

 

ואם אמונתו שלמה בדברי חז”ל אלו, אם כן למה לכעוס, הרי נגזר משמים שכך יקרה, ואין לו אלא לכעוס על עצמו, משום שמעשיו גרמו לכך.

 

דוד המלך והכעס

 

וכך אמנם נהג דוד המלך ע”ה, שכאשר קיללו שמעי בן גרא “קללה נמרצת” וקשה עד מאוד, שפירושה: נואף, מואבי, רוצח, צורר, תועבה, ראשי תיבות נמרצ”ת כמאמר חז”ל (שבת קה.). 

 

בכל זאת לא כעס דוד ולא חרה אפו בשמעי, אלא סבר כי “ה’ אמר לו קלל את דוד ומי יאמר לו מדוע עשית כן” (שמואל ב טז). ראו נא השקפת עולמו של דוד המלך החסיד! 

 

ואמנם מתאים הדבר במיוחד לאופיו, כי עניו גדול היה, כמו שאמר על עצמו “ואנוכי תולעת ולא איש…” (תהלים כב), ואומר “ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני” (שמואל ב ו).

 

הכועס – מגביר את כח יצרו הרע

 

והנה רעת הכעס גדולה עד מאוד, עד שאמרו חז”ל כי כל הכועס – כל מיני גיהנם שולטים בו (נדרים כב.). והכוונה יש לפרש בס”ד – שמגביר בעצמו כוחות היצר הרע וחייליו והם “כל מיני גיהנם”.

כי ידוע, שהכועס מחליף נשמתו הקדושה באחרת טמאה דסטרא אחרא חלילה (ר’ זוהר תצוה דקפ”ב ע”א, “מורה באצבע” סי’ א אות י), וממילא אין ספק כי ישלוט בו היצר הרע. 

 

וכן משתמע מן המובא בגמרא (ברכות כט:) שאמר אליהו הנביא לרב יהודה “לא תרתח ולא תחטא”. ופירש רש”י – “לא תכעס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא”. ע”כ. 

 

והיינו משום שמגביר בעצמו את כוחות היצר הרע וכנ”ל (ור’ ב”שערי תשובה” שער א אות טז).

 

עצה להנצל מן הכעס

 

ובספר “ארחות צדיקים” (שער הכעס) מובאת עצה להנצל מן הכעס, שבזמן שיש לו על מה לכעוס ורוצה לכעוס, יחסום פיו ולא יאמר אף מילה, ועל כל פנים אם ירצה לדבר, ידבר בנחת (וע’ ב”איגרת הרמב”ן”). ובתוך כך יחשוב כי הכל משמים, ובינתיים ירגע מכעסו.

 

ויש לומר בס”ד כי לכן שבחו חז”ל את הבולם פיו בשעת מריבה (חולין פט.), משום שזוהי אמנם משימה קשה בעת הכעס, והמתגבר על יצרו ועוצר רוחו מלכעוס – הרי זה באמת גיבור, וכן אמר שלמה בחכמתו: “טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר” (משלי טז). 

ואשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, הם היצר הרע ושלוחיו, ויוכל לתת מעצור לנפשו, ולא יכעס “כסוס כפרד אין הבין”, אלא “במתג ורסן עדיו לבלום” ואזי – “בל קרוב אליך” – היצר הרע (ר’ תהלים לב).

חיוב בן תורה לכבד תורתו

ומאוד החמירו חז”ל בתלמיד חכם המבזה עצמו, או גורם שידברו בגנותו מחמת התנהגות בלתי מכובדת וכד’ (ר’ ברכות מג: ושבת שם). 

 

ומובא בספר “בן תורה וישיבה”, כי הוא הדין לכל בחור ישיבה או אברך העוסק בתורה, שיזהרו שלא יגרמו בזיון לתורתם וישמרו על כבודם, כי בעיני אחרים, כבודם – כבוד התורה הוא, וממילא בזיונם – הוא בזיון התורה חלילה.

 

חכמים – הזהרו!

 

ומצד שני, צריכים עוסקי התורה במיוחד, להזהר מלרצות בכבוד עצמם, כי בקלות גורם היצר הרע לתפנית בין הרצון בכבוד התורה לרצון בכבוד עצמו. 

 

ורבים כבר כשלו ונפלו בזה בעוונותינו הרבים, כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ובתלמידי חכמים מתגרה הוא יותר מכולם, כי הגדול מחבירו – יצרו גדול הימנו (סוכה נב.). 

וראוי היה להאריך בזה כפי גודל המכשלה, אך חפצים אנו בקיצור. סוף דבר, אשרי הממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד שמים (תנא דבי אליהו פי”ג).

כבוד

מוציא את האדם מן העולם – הזה והבא

 

נאמר במשנה (אבות ד) “הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם”. ופירש בספר “חרדים” (פרק מד) – מן העולם הזה ומן העולם הבא.

 

והטעם לכך שמוציאו מן העולם הזה, יובן בס”ד על פי דברי הרמב”ם (בפירושו למשנה שם) וזו לשונו: כי באלה המידות, או באחת מהן, יפסיד אמונת התורה בהכרח, ולא יגיעו לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המידות. ע”כ. 

 

וברור הדבר, כי בלא שכל טוב ובלא מידות טובות, לא יוכל לחיות חיים טובים בזה העולם, כי מחשבותיו רעות הן, והרוגז ואי הנחת הם מנת חלקו תמיד.

 

מפסיד תועלת רוחנית מן העולם הזה

 

והנה, הרוצה בכבוד עצמו, נמצא שכל מעשיו דבוריו ומחשבותיו הם לכבודו האישי, ואינו חפץ בכבוד השם יתברך, כי אלמלי כן, אם באמת היה חפץ בכבוד השם יתברך, לא היה חפץ כלל בכבוד עצמו, וממילא אדם כזה לא יזהר כראוי בדברי תורה. 

 

שהרי ברור הדבר כי היותר מכבדים את השם יתברך – יותר מדקדקים בדברי תורה, והוא אינו כן, וממילא תורתו לא מתקיימת בו, ומצוותיו לא תהיינה שלמות, נמצא כי הפסיד את התועלת הרוחנית מזה העולם, את ה”יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה” (אבות ד). 

 

החפץ בכבוד יותר – חסר דעת יותר

 

ומובא בספר הקדוש “לקוטי מוהר”ן” (ח”א סי’ רב) כי היותר חסר דעת – רוצה יותר בכבוד. נמצא כי ברדיפת הכבוד מראה על חוסר דעתו, ואם כן, גם בעיני אחרים יורד ערכו. 

 

והרי שהשיג את ההפך מאשר ביקש, הוא הרי ביקש כבוד ולבסוף השיג את הקלון והבזיון, והוא שאמרו חז”ל כי הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו (ר’ עירובין י:). 

 

עוד מובא בספר הקדוש הנ”ל (ח”א סי’ קלא) אשר מי שלא יודע לקבל את הכבוד כראוי, זוהי סכנת נפשות ממש (עיין שם). וממילא מובן מדוע בעולם הזה הכבוד מסוכן, ועלול להוציא את האדם מן העולם גם מבחינה גשמית.

 

מנכִּין לו משְכר עולם הבא

 

והטעם לכך שהכבוד מוציא את האדם גם מן העולם הבא – כי מובא ב”ספר חסידים” (סי’ פד) אשר כפי הנאת הכבוד בעולם הזה, כך מנכין משכרו לעולם הבא (ור’ באבות דר’ נתן פכ”ח סי’ ה). 

נמצא כי המתאוה לכבוד ונהנה ממנו, אט אט יוצא מחלקו בעולם הבא, ולכן נאמר “מוציאין את האדם מן העולם”. הרי שהפסדו של החפץ בכבוד – רב ועצום, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, ה’ יצילנו. 

ה’ הוא מלך הכבוד

 

לכן צריכים להזהר מאוד שלא לרצות בכבוד, כי ה’ צבאות הוא מלך הכבוד סלה, ורק לו יאה אף נאה הכבוד (וע’ שבת ל.), כי כל פעולות האדם הנה הינן מהשם יתברך, מה’ מצעדי גבר כוננו, הן ברוחניות והן בגשמיות, וממילא לא לאדם הכבוד, ולכן ישתדל לברוח מכל מקום שעלול לקבל שם כבוד (ר’ “ספר חסידים” סי’ טו).

כבוד – חכמים ינחלו

 

וכל זאת בִּכבוד עולם הזה, אך בענייני תורה – “כבוד חכמים ינחלו” (משלי ג), וחָלַק הקדוש ברוך הוא מכבודו ליראיו, ואמרו חז”ל: “את ה’ אלקיך תירא” לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב:). וכמו כן שבחו חז”ל את האוהב ומכבד תלמידי חכמים, והבטיחו כי גם בניו וחתניו יהיו כאלו (שבת כג:).

 

וצריכים התלמידי חכמים להזהר מאוד מלבזות עצמם ומלמעט בכבודם, כי כבודם אינו בשביל עצמם, אלא בשביל התורה הקדושה (וע’ שבת קיד. ופרישה או”ח סי’ ב אות ג). 

וכן כתב רבינו יונה (אבות שם), כי גנות הכבוד אינה, כאשר כוונתו לשם שמים ולכבוד התורה, “ולא יקחהו מפני עצמו ולא יהנה בו, כי אם להתכבד התורה על ידי זה” (ור’ בספר “אור לציון” חכמה ומוסר מאמר ח).

כוונה

מצוות צריכות כוונה

 

נפסק להלכה כי “מצוות צריכות כוונה” (שו”ע סי’ ס ס”ד), פרושו של דבר, כאשר בא האדם לקיים מצוה כלשהי – יש לו לכוין לצאת ידי חובתו באותה מצוה, והוסיף ה”משנה ברורה” (שם) כי גם בעניין המצוה חייב לכוין לכתחילה, ולא די בכוונה לצאת ידי חובה. 

 

וכגון במצות ציצית – יכוין שצוונו השם יתברך לקיימה בכדי שנזכור כל מצוותיו לעשותן (כמובא בשו”ע סי’ ח ס”ח); ובתפילין – יכוין בהנחתן שיש בהן יחוד שמו יתברך וזכירת יציאת מצרים וכו’ (שם סי’ כה ס”ה); ובנטילת ידים – שבנטילה זו תוכשרנה הידים לאכילה (שם סי’ קנט סי”ג), וכן על זו הדרך.

 

שלמות הלב על ידי הכוונה

 

והנה, על ידי הכוונה מתקשר האדם יותר אל המצוה, ועושה אותה יותר בלב שלם, ולא כמצות אנשים מלומדה וחוסר לב, ובכך נעשית יותר נחת רוח לפני השם יתברך, שרוצה בעצם את לבו של האדם.

 

המצוות מקשרות אותנו להשם יתברך

 

ובכך בעצם מתחבר האדם אל השם יתברך, וזהו אמנם כל עניין המצוות – להתחבר עמו יתברך, כי מצוה – מלשון צוותא וחיבור (ר’ ברכות ו:). 

 

ובזה יש לפרש בס”ד “מצוות צריכות כוונה”, המצוות צריכות כוונה על שמַן בעצמו, דהיינו ששמן הוא “מצוות”, וצריך האדם לכוין לקיים שם זה עצמו, כלומר להתחבר להשם יתברך. 

 

וזהו “מצוה לשמה”, שמקיים המצוה עם כוונת שמה, כלומר השם שלה, דהיינו מצוה וחיבור להשם יתברך, אם מכוין האדם בקיימו את המצוות להתחבר להשם יתברך – הרי שקיים “מצוה לשמה” ו”מצוות צריכות כוונה”. והבן. 

 

כוונה בכל המעשים והמדות הטובות

 

ולא רק במצוות, אלא גם במידות הטובות יכוין לשם שמים, לעשות נחת רוח להשם יתברך, וכן יכוין לזכור את הטעם שבגללו עושה את אותו עניין (כאשר האריך במעלת עניין זה בספר “יסוד ושורש העבודה”). 

 

וכגון כאשר מסלק אבן מן הדרך – יכוין להסיר מכשול מהרבים, וכן שעל ידי זה תהיה נחת רוח להשם יתברך. וכן כשעוזר לזולת – יכוין לקיים מצות “ואהבת לרעך כמוך”, ושעל ידי זה תהיה נחת רוח להשם יתברך. וכן על זו הדרך.

כוונה בעסקי חולין

 

ואף בעסקי חולין יש לכוין לשם שמים, וכגון שיוצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב, שיכוין כי על ידי כך יוכל לפרנס אותו ואת בני ביתו שיהיו חיים ובריאים, ושיוכלו בכך לעבוד כראוי את השם יתברך. 

 

וגם הוא עצמו יוכל על ידי זה להיות מיושב יותר בדעתו בעבודת השם יתברך (כעין המובא בברכות לה: בדברי רבא לתלמידיו, ע”ש). 

 

וכן באכילתו ושינתו, יכוין שיהיה לו בכך כח ובריאות לעבודת השם יתברך, וכן על זו הדרך. וכבר הובא עניין זה בפוסקים (ר’ רמב”ם הל’ דעות פ”ג, שו”ע או”ח סי’ רלא).

 

ויש לדרוש בזה בס”ד את הפסוק (ירמיה ז) “לעשות כווַנים למלאכת השמים”, שצריכים כונה בכל דבר במלאכת השמים דהיינו בעבודת השם יתברך בעסקנו במצוות, לעשות כוונות ולהשקיע במחשבה לשם שמים.

 

עבודת ה’ תמיד

 

והעושה כן, נמצא עובד את השם יתברך כל ימיו תמיד (כמו שכתב הרמב”ם הנ”ל). וממילא יקבל שכר עבור כל דבר שעושה, כיון שמכוין תמיד לשם שמים.

 

מי נקרא “עובד את עצמו”

 

לעומת זאת, יש העושים מלאכת ה’ רמיה ומכוונים לתועלת עצמם, לשם הנאה, בין רוחנית – ככבוד וכד’, בין גשמית – כממון וכד’, ואדם זה אף אם עושה מצוות ואמנם יקבל שכר על זה כעושה שלא לשמה, אין זו עבודת השם ואין זה עובד את השם, אלא עובד את עצמו.

 

בזאת תִּבָּחֵנו

 

ומבחנו של אדם הוא במקום שלא תהיה לו שום תועלת והנאה עצמית, לא גשמית ולא רוחנית, ואף אחד לא ידע מכך, אם יעשה אז את אותו מעשה אם לא. 

 

וכן כתב בספר “אורחות צדיקים” (שער הגאוה), כי כאשר יודע האדם בעצמו שיעשה מעשה מסוים גם בחדרי חדרים, באין רואה, הרי שגם כשעושהו ברבים – כוונתו לשם שמים ומעשהו שלם, כיוון שגם בלא הרבים היה עושה כן. 

 

וצריכים מאוד להזהר בזה, כי יצר הרע מרבה לפתות את האדם – לכוין לתועלת עצמו (ור’ ב”רוח חיים” להגר”ח מוולוז’ין עמ”ס אבות פ”ה מ”ה).

 

עצה להנצל מ”עבודת עצמו”

 

ועצה להצליח בזה, היא שלפני כל מעשה יאמר להשם יתברך בפיו, ועל כל פנים במחשבתו, כי מכוין הוא לכבודו יתברך ולא לכבוד עצמו, “לא לנו ה’ לא לנו כי לשמך תן כבוד”. 

אשרי אדם לא יחשוב ה’ לו עוון ואין ברוחו רמיה, וכל מגמת מעשיו היא לעשות נחת רוח מלפני מלכנו יתברך.