ענוה – הגדולה שבמידות הטובות

ענוה

ענוה – הגדולה שבמידות הטובות

חז”ל הקדושים אמרו (ע”ז כ: ור’ ערכין טז:) כי מִדת הענוה גדולה היא מכל המידות הטובות. 

והדבר לכאורה מובן, כי אם המצא ימצא אדם אשר כל המדות הטובות נמצאות בו, והוא מתגאה בהן – הרי כל זה איננו שווה לו כפי רעת הגאוה, כי כבר נחשב הוא ל”תועבה” לפני המלך, שנאמר “תועבת ה’ כל גבה לב” (משלי טז).

 

“תועבת ה’ כל גבה לב” – ואפילו עובד ה’

ומובא בספר “שיח שרפי קודש” (ח”א סי’ תרפח) כי פירוש הכתוב “תועבת ה’ כל גבה לב”, הוא שהמילה “כל” נועדה לרבות אדם שהוא עובד את השם יתברך בתורה ותפילה יומם ולילה, שגם הוא תועבה לפני ה’ (וע’ יומא עב: ולקו”מ ח”א סי’ נב בהגהה ודוק), כי הכל מקולקל וסרוח ברֵיחהּ המאוס של הגאוה.

הענוה – כלי לשאר המידות הטובות

ולעומת זאת כאשר קיימת ענוה, ניתן בכך להגיע לכל המדות הטובות, מאחר שעשה עצמו כלי קיבול, שמוכן לקבל דברי אמת וצדק מכל אדם, וכמאמר דוד המלך העניו: “מכל מלמדי השכלתי” (תהלים קיט), וממילא יוכל האדם להיות כלי מחזיק ברכה של כל המידות הטובות.

 

ולא כן בגאוותן, שאינו מוכן לקבל מאחרים, כי חושב שיודע טוב יותר מכולם, כלי מאוס זה – אינו ראוי לקבל בו אף לא מדה טובה אחת, וכעניין כלי חרס המחזיקים ומשמרים את היין, וכלי כסף וזהב לעומתם מקלקלים אותו (כעין מ”ש בתענית ז.). 

הענוה סגולה לישועות

והנה הענוה היא כלי גם לקבלת ישועות כמו שנאמר (משלי כב) “עקב ענוה – יראת ה’, עושר וכבוד וחיים”. וזהו שנאמר (תהלים קכא) “מאין יבא עזרי”, מתוך “אַיִן”, שמחזיק עצמו כאין וכאפס, שאין הכבוד מגיע לו כלל, ומשפיל דעתו, אזי ישלח ה’ עזרו מקודש, וכן נאמר “יפאר ענווים בישועה” (תהלים קמט). 

ובגמרא (תענית כד.) מסופר על מי מחז”ל שלא קיבלו מבוקשם, וכשחלשה דעתם קיבלו, ויש להסביר בס”ד שהטעם הוא כנ”ל, שהשם יתברך שומע מי שדעתו שפלה (ור’ בה”ר יונה ברכות ה.). 

מהי ענוה

והנה בענין גדר הענוה, אף כי מובא בספרים שעניינה הוא שלא יחזיק מעצמו כלום כי אם עפר ואפר ופחות מזה, הנה בדור זה לאו כל מוחא סביל דא, ולא יוכל כל אחד לעמוד בגדר זה, כי סוף כל סוף יודע כל אחד בנפשו את הנקודות הטובות שיש בו, וקשה מאוד להחזיק עצמו למה שאינו.

ואף אם יגיע למעלה זו, הנה עלול הוא לבוא לידי יאוש ועצבות כי לא יסתכל על הנקודות הטובות שבו, ובנוסף לכך – זה עצמו פֶתח ליצר הרע להחטיאו שוב בגאוה, שאומר לו אשריך שאינך מחזיק מעצמך כלום והנך עניו באמת, והרי הוא מתגאה בענוה, ואם כן הכל בטל ומבוטל ואין זה עניו כלל. 

וכמובא בשם הרבי מקוצק, כי כל המידות צריכות כוונה, אך ענוה – אם תהא עמה כוונה (שיכוין להיות עניו וכל שכן אם יתגאה בזה) – אין זו ענוה כלל (הו”ד בספר “פתגמי חסידים” עמ’ 148).

לכן מובא (בספר “שיחות מוהרא”ש”, חלק יא, ערך “אפס” ושם ח”א ערך ויגבה לבו) כי עניין הענוה הוא שאף כי יודע מה הוא שווה, ומחזיק מעצמו כלשהו, יודע כי אין שום דבר בזכותו, אלא הכל רק בסיוע השם יתברך. 

אל יתהלל!

ובכל מישורי המעלות המוזכרות בנביא שאנשים עלולים להתגאות בהן: חכמה, עושר וגבורה, ידע העניו כי רק השם יתברך – הוא בלבד חונן לאדם דעת והוא בלבד לאין אונים עצמה ירבה והוא בלבד מוריש ומעשיר. 

ועל כך נאמר (ירמיהו ט) “כה אמר ה’, אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו”. 

ויחשוב כי כל מעלותיו הנה הינן מאיתו יתברך בלבד, והוא בלבד מלך הכבוד, ואילו האדם בפני עצמו אינו ראוי לשום כבוד, מפני שכל מעלותיו ניתנו לו בחסד עליון, ולא בזכותו. לא לנו ה’ לא לנו כי לשמך תן כבוד (וע’ ב”ר פ”מ סי’ ד ויפה תואר שם).

ועל ידי מחשבה זו, כשהיא אצלו אמת לאמיתה, יוכל להגיע לענוה אף אם תהיינה לו כל המעלות. כמו שמצאנו בגדולי ישראל שדוקא הם היו ענוותנים גדולים כידוע ממשה רבינו ע”ה, הלל הזקן, רבי יהודה הנשיא וכו’ וכו’ (שבת לא. סוטה מט:). 

כי ככל שמעלותיהם גדלו, ידעו שיותר עושה עמהם השם יתברך חסד, הכירו לו תודה והשפילו עצמם.

הכל שווה

ויש לפרש בזה בס”ד מה שאמר יעקב אבינו ע”ה (בראשית לב) “קטונתי מכל החסדים” – בגלל כל החסדים שהשם יתברך עשה עמדי – קטונתי, שהייתי יותר שפל בעיני, כי ראיתי אשר כל מעלותי הן חסדים מאת השם יתברך. 

ובהגיע למחשבה זו, באמת יוכל לומר “אנוכי עפר ואפר”, לא מצד שכן הוא, אלא שמרגיש כי לא מגיע לו כלום ובמה נחשב הוא, שהרי הכל מאיתו יתברך.

וגם למעלת ה”נִשתווַן” יוכל בכך להגיע, כלומר שלא יהיה הפרש אצלו בין אם יאמרו עליו שבח או גנות, אלא הכל יהיה שווה אצלו, וכאשר מובא (“צפורן שמיר” סי’ ג אות מג בשם “חובת הלבבות”) כי זוהי תכלית מידת הענוה. 

להשמר מענוה פסולה

ואמנם צריכים זהירות גדולה בענוה, שלא להשתמש בה במקום שאינו צריך, כגון ששואלים ממנו דרך בעבודת השם יתברך והוא ראוי לענות, וכן שאלה בהלכה וכד’, שיענה לשואלו ולא ישיב פניו ריקם בטענה ש”מי אני שאענה לך”, כי הראוי להורות ולא מורה – גורם צרות רבות (ר’ סוטה כב.).

וכן תלמיד חכם, רב, אב וכל סוגי המחנכים, צריכים לזרוק מעט מרה בתלמידים (כתובות קג:), כלומר להתגאות מעט כלפיהם ולהטיל עליהם אימה במידת מה, על מנת שיחונכו כראוי – בלא זלזול במוריהם, שעל ידי כך ישמעו ויקבלו דבריהם (וראה בסוטה ה. וברש”י ד”ה ובשמתא דלית ביה). 

עוד מובא ב”ספר חסידים” (סי’ טו, תקכג) כי על מנת שילמדו ממנו – מותר לומר דבר הנראה כגאוה (וראה עוד ביבמות קה: במעשה דר’ ישמעאל ובמהרש”א שם).

שורש הענוה

ומובא ב”ספר חסידים” (סי’ טו) כי שורש הענוה – להרחיק עצמו מכל מקום שעלול לקבל שם כבוד ושבח. ע”כ. ובאמת, בזאת יבחן כל החפץ בענוה – שבאמת בורח ממקומות כאלה, וכגון לשבת במקום מכובד ולהיות “ראש המדברים בכל מקום” וכד’, וכל אחד יוסיף מדעתו, ישמע חכם ויוסף לקח. 

אשרי מי שהוא מאוד מאוד שפל רוח בפני כל אדם, וכל שכן בפני השם יתברך.