ספק
ספק הוא עמלק
מובא בספרים כי “ספק” בגימטריא שווה ל”עמלק” (240). ולא לחינם הוא, כי יסוד גדול טמון כאן, והוא כי כאשר מתעורר ספק אצל האדם בענייני עבודת השם יתברך, והוא אינו פותרו, מתחילים היצר הרע וקליפות עמלק להסיתו לַכיוון השלילי יותר שבספק.
ונמצא אם כן כי הספק הוא בעצם מכשול בפני האדם, המתבטא בכך שעמלק בא ומקרר אותו ממחשבתו הטובה, בבחינת “אשר קרְך בדרך” (דברים כה), הנאמר על עמלק, ומכח הספק מביאו להחלטה שלילית.
וכן נאמר בספר המידות (ניאוף אות י): לא תיכנס עם פיתוייך בטוען ונטען, כי אריכת הרגשת החושב, אפילו לבחינת השולל, תפעל הגברת החפץ ותתהפך הרצון אליו. ע”כ. כלומר כשאין החלטה ברורה בקרבו של אדם, והוא מתווכח עם יצרו, עצם המחשבה על כך תביאהו לבסוף לעשות הרע חלילה.
לכן אמרו חז”ל (אבות א) “הסתלק מן הספק”, ובמקביל לכך ציותה התורה ואמרה “מחֹה תמחה את זכר עמלק”. היינו שיש לו לאדם לפתור כל ספקותיו בהקדם האפשרי.
הרב “נֹח”
ולמעשה, בכל פעם שיש לאדם ספק בדבר מסוים – אם מותר הוא או לא, לא יחליט לעצמו, כי על פי רוב – הפניות לנוחיותו של האדם הן הקובעות את מעשיו, זאת אומרת שהתאוות והרצונות השליליים שבאדם יולידו בו סברות, אף מן התורה, המצדיקות את דרכו הרעה, וזהו הנקרא “סם המוות” שבתורה.
וממילא נעשה אדם רב לעצמו, וכמו שאומרים אנשים בצחות “הרב נֹח שמייקל” – שעושה מה שנוח לו ומיקל בהלכות כפי צורך היצר. ולא זו הדרך, אלא צריך לשאול תלמיד חכם ירא שמים, הבקי בהלכות והליכות, ואת אשר יאמר לו – יעשה. ולא יחשוב לרגע כי יוכל להחליט לעצמו אם כך יעשה אם לא, כי מי שאין לו “שכל של תורה”, יש לו ללא ספק “שכל של היצר הרע”, אין דבר אמצעי, כי תמיד שואף טבע האדם לנוחיותו וכנ”ל (ור’ ב”ספר חרדים” פס”ו אות קמה).
וכבר מובא עניין זה בספרים (“טהרת הקודש”, “צדקת הצדיק”, “אור לציון”, וע’ היטב בלקו”מ ח”א סי’ סא אות ה), כי מי שעדיין אינו מזוכך דיו, ועדיין שקוע בחמריותו, רוב מחשבותיו אם לא כולן – הן עצות היצר הרע, ובכדי להצליח יש לעשות ההפך מהן.
תשועה – ברָב יועץ
לכן, אל יסמוך אדם על דעתו ו”אל בינתך אל תישען” (משלי ג), אלא “מרבה עצה מרבה תבונה” (אבות ב) ו”תשועה ברֹב יועץ” (משלי יא) אל תקרי רֹב יועץ (בחולם), אלא רָב יועץ (בקמץ).
כאשר תלמיד חכם ירא שמים מייעץ – קיום עצתו מוביל לתשועה, וכן נאמר ב”ספר המידות” (עצה ה) “על ידי שאתה נוטל עצה מן הרב על ידי זה תזכה לישועה”.
אהב את ה”שמא” ושנא את ה”מה בכך”
ואמרו חז”ל (דרך ארץ זוטא א) אהוב את ה”שמא” ושנא את ה”מה בכך”. כלומר, שכאשר ניצב ספק בפני האדם, אם מעשה מסוים מותר הוא או אסור, כשר או טרף, טמא או טהור וכו’, אל יורה לעצמו היתר לאמור “מה בכך”, ומה כבר יכול להיות, זוהי דרך הרדודים באמונתם, רחמנא ליצלן.
אלא צריך להתיירא “שמא” יש כאן חלילה איסור, ועדיף אם כן להמנע ממעשה זה, ואף אם יש מקום לומר שמותר, על כל פנים ספק הוא, וצריכים לשאול רב, יורה יורה, ידין ידין, ואת אשר יאמר נעשה ונשמע. וזהו שאמרו: אהב את ה”שמא” ושנא את ה”מה בכך”, כי בכל מקום שיש ספק, צריכים לחשוש שמא אסור, ואם לא יודעים – לא להכנס לספק.
עיקר היראה – הזהירות מן הספקות
וזוהי יראת שמים אמיתית, וכמאמר רבנו יונה (ברכות א:) “עיקר היראה – הזהירות מן הספיקות”. ואם אומר האדם “מה בכך”, ניכר שאינו ירא שמים, וענשו בצידו. ולעומתו ערום ביראת שמים ראה רעה ונסתר, רואה מקום של ספק איסור ובורח תכף ומיד. ואשרי אדם המוחה תמיד את זכר עמלק ומסתלק מן הספק.