סבלנות
סוף מעשה במחשבה תחילה
אמרו חז”ל (ברכות כ.) “מתון מתון – ארבע מאות זוזי שויא”. ופירש רש”י, מתון – לשון המתנה. ע”כ. והכוונה היא שהמתינות והסבלנות – שווה הרבה, והאדם המיושב בדעתו יש לו לנהוג בה בכל דרכיו.
וכמו שאומרים אנו בזמר “לכה דודי” – “סוף מעשה במחשבה תחילה”, לא למהר לעשות, אלא לחשוב לפני כל מעשה, האם כך ראוי, והאם בזה אמצא חן בעיני אלקים ואדם, והאם אין הפסד יוצא ממעשה זה.
ועל ידי כך, יוכל לתכנן כל מעשיו ביישוב הדעת, ויראה ברכה והצלחה במעשה ידיו, בעזרת השם יתברך.
וגם סוף דיבור חייב להיות במחשבה תחילה, וכאשר נאמר “משיב דבר בטרם ישמע אוולת היא לו וכלימה” (משלי יח), “ישמע” – מלשון הבנה, שנאמר “ונתת לעבדך לב שומע” (מ”א ג).
ואמרו חז”ל כי מתכונות החכם אשר היפוכן בגולם, שהחכם אינו ממהר להשיב (אבות ה).
הסבלן ניכר בשעת מריבה וּוִיכוח
ובמיוחד נצרכת הסבלנות בעניין המריבות בין אדם לחברו ובין איש לאשתו וכד’, שחייבים אז להשתמש במדת הסבלנות, ולא לקפוץ ולהשיב מלחמה, אלא יקיים בעצמו “ומשמע ודומה ומשא” (בראשית כה).
כמו שפרשוהו (הרמב”ם באגרת תימן ובספר “שיח שרפי קודש”) שאף אם ישמע דברים המכעיסים אותו ואינם לרוחו כלל, בכל זאת יִדום (יעצור עצמו מלהגיב מיד), ויסבול משא כבד זה. ואשרי העושה כן כי מעלתו גדלה מאד וכאשר אמרו חז”ל (ר’ חולין פט.).
קבלת היסורים היא על ידי שתיקה ותפילה
וזוהי הנקראת קבלת יסורים באהבה, וכמו שאמרו חז”ל (ברכות סב.) “קבלה דיסורי שתיקותא ומבעי רחמי”, קבלת היסורים היא על ידי שישתוק ויבקש רחמים על יסוריו שיחלפו ממנו. וכשאדם מחרפו ומביישו, אין לך יסורים גדולים מאלו, וכשמקבל זאת בדרך הנ”ל אשרי חלקו.
שהרי אמרו חז”ל כי הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר כי יבהיק זיוום לעולם הבא שנאמר “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” (יומא כג.).
ויש לפרש בס”ד כי המקור לעניין קבלת היסורים בשתיקה ובתפלה הנ”ל, הוא מן הפסוק “דום לה’ והתחולל לו” (תהלים לז), “דום” – ענין שתיקה, ו”התחולל” – ענין תפילה ובקשת רחמים, וכמו שנאמר “ויחל משה” (וע’ ברכות ל:), ובאותו הפרק בתהלים מדובר על צרות ויסורים שעוברים על האדם.
סובל וסבלן
וזהו כלל יסודי מאוד לחיים טובים ושקטים – לסבול ולהיות סבלן, שהם משורש אחד. כלומר שעל ידי שיסבול כל הבא עליו וישא המשא הכבד של יסוריו, יוכל להיות סבלן בתגובותיו ולא למהר ולהגיב בתקיפות.
וכדאי מאוד להיות מוכנים לסבול יסורים בזה העולם, שהרי אמר החכם “מי שלא מוכן לסבול מעט, יסבול הרבה” (“שיח שרפי קודש” ח”ב סי’ ו).
לזכות לסבלנות
ובכדי להגיע למדה זו, צריכים הרבה אמונה אשר כל העובר על האדם, בין טוב, בין מוטב – הכל משמים (כי אין רע משמים חלילה, אלא או טוב או מוטב, שמוטב שכך יהיה – לטובת האדם). לכן יסבול כל הבא עליו, ויהא סבלן בתגובותיו, הן בדיבור והן במעשה.
המעביר על מדותיו – מעבירין כל פשעיו
ועל ידי זה כולם יהיו עמו בשלום, וכן הוא יהא בשלום עם כולם, אהוב למעלה ונחמד למטה, כי גם בשמים מעריכים מאוד מדה זו ובוחנים את בני האדם אם יסבלו ויהיו סבלנים, אם לא, וכאשר האדם עומד בנסיון זה, ומעביר על מדותיו, אינו מקפיד, אלא סובל וסבלן – מעבירין ממנו כל פשעיו (ר’ ר”ה יז.).
ממדת הסבלנות – לדבר בנחת
וכבר כתב הרמב”ן באגרתו עצה על כיוצא בזה – שיהא דיבורו בנחת עם כל אדם. וכשיתרגל לכך, לא יוכל להוציא מלים מפיו מבלי לחשוב כיצד להוציאן.
כי חייב מצד הרגלו שנעשה טבעו – לדבר בנחת, ואם כן – אף אם יכעיסוהו, הרי לא יוכל לכעוס בחזרה, ויחשוב כיצד לומר בנחת דברי תוכחה המתקבלים על הלב. אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה.