כוונה
מצוות צריכות כוונה
נפסק להלכה כי “מצוות צריכות כוונה” (שו”ע סי’ ס ס”ד), פרושו של דבר, כאשר בא האדם לקיים מצוה כלשהי – יש לו לכוין לצאת ידי חובתו באותה מצוה, והוסיף ה”משנה ברורה” (שם) כי גם בעניין המצוה חייב לכוין לכתחילה, ולא די בכוונה לצאת ידי חובה.
וכגון במצות ציצית – יכוין שצוונו השם יתברך לקיימה בכדי שנזכור כל מצוותיו לעשותן (כמובא בשו”ע סי’ ח ס”ח); ובתפילין – יכוין בהנחתן שיש בהן יחוד שמו יתברך וזכירת יציאת מצרים וכו’ (שם סי’ כה ס”ה); ובנטילת ידים – שבנטילה זו תוכשרנה הידים לאכילה (שם סי’ קנט סי”ג), וכן על זו הדרך.
שלמות הלב על ידי הכוונה
והנה, על ידי הכוונה מתקשר האדם יותר אל המצוה, ועושה אותה יותר בלב שלם, ולא כמצות אנשים מלומדה וחוסר לב, ובכך נעשית יותר נחת רוח לפני השם יתברך, שרוצה בעצם את לבו של האדם.
המצוות מקשרות אותנו להשם יתברך
ובכך בעצם מתחבר האדם אל השם יתברך, וזהו אמנם כל עניין המצוות – להתחבר עמו יתברך, כי מצוה – מלשון צוותא וחיבור (ר’ ברכות ו:).
ובזה יש לפרש בס”ד “מצוות צריכות כוונה”, המצוות צריכות כוונה על שמַן בעצמו, דהיינו ששמן הוא “מצוות”, וצריך האדם לכוין לקיים שם זה עצמו, כלומר להתחבר להשם יתברך.
וזהו “מצוה לשמה”, שמקיים המצוה עם כוונת שמה, כלומר השם שלה, דהיינו מצוה וחיבור להשם יתברך, אם מכוין האדם בקיימו את המצוות להתחבר להשם יתברך – הרי שקיים “מצוה לשמה” ו”מצוות צריכות כוונה”. והבן.
כוונה בכל המעשים והמדות הטובות
ולא רק במצוות, אלא גם במידות הטובות יכוין לשם שמים, לעשות נחת רוח להשם יתברך, וכן יכוין לזכור את הטעם שבגללו עושה את אותו עניין (כאשר האריך במעלת עניין זה בספר “יסוד ושורש העבודה”).
וכגון כאשר מסלק אבן מן הדרך – יכוין להסיר מכשול מהרבים, וכן שעל ידי זה תהיה נחת רוח להשם יתברך. וכן כשעוזר לזולת – יכוין לקיים מצות “ואהבת לרעך כמוך”, ושעל ידי זה תהיה נחת רוח להשם יתברך. וכן על זו הדרך.
כוונה בעסקי חולין
ואף בעסקי חולין יש לכוין לשם שמים, וכגון שיוצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב, שיכוין כי על ידי כך יוכל לפרנס אותו ואת בני ביתו שיהיו חיים ובריאים, ושיוכלו בכך לעבוד כראוי את השם יתברך.
וגם הוא עצמו יוכל על ידי זה להיות מיושב יותר בדעתו בעבודת השם יתברך (כעין המובא בברכות לה: בדברי רבא לתלמידיו, ע”ש).
וכן באכילתו ושינתו, יכוין שיהיה לו בכך כח ובריאות לעבודת השם יתברך, וכן על זו הדרך. וכבר הובא עניין זה בפוסקים (ר’ רמב”ם הל’ דעות פ”ג, שו”ע או”ח סי’ רלא).
ויש לדרוש בזה בס”ד את הפסוק (ירמיה ז) “לעשות כווַנים למלאכת השמים”, שצריכים כונה בכל דבר במלאכת השמים דהיינו בעבודת השם יתברך בעסקנו במצוות, לעשות כוונות ולהשקיע במחשבה לשם שמים.
עבודת ה’ תמיד
והעושה כן, נמצא עובד את השם יתברך כל ימיו תמיד (כמו שכתב הרמב”ם הנ”ל). וממילא יקבל שכר עבור כל דבר שעושה, כיון שמכוין תמיד לשם שמים.
מי נקרא “עובד את עצמו”
לעומת זאת, יש העושים מלאכת ה’ רמיה ומכוונים לתועלת עצמם, לשם הנאה, בין רוחנית – ככבוד וכד’, בין גשמית – כממון וכד’, ואדם זה אף אם עושה מצוות ואמנם יקבל שכר על זה כעושה שלא לשמה, אין זו עבודת השם ואין זה עובד את השם, אלא עובד את עצמו.
בזאת תִּבָּחֵנו
ומבחנו של אדם הוא במקום שלא תהיה לו שום תועלת והנאה עצמית, לא גשמית ולא רוחנית, ואף אחד לא ידע מכך, אם יעשה אז את אותו מעשה אם לא.
וכן כתב בספר “אורחות צדיקים” (שער הגאוה), כי כאשר יודע האדם בעצמו שיעשה מעשה מסוים גם בחדרי חדרים, באין רואה, הרי שגם כשעושהו ברבים – כוונתו לשם שמים ומעשהו שלם, כיוון שגם בלא הרבים היה עושה כן.
וצריכים מאוד להזהר בזה, כי יצר הרע מרבה לפתות את האדם – לכוין לתועלת עצמו (ור’ ב”רוח חיים” להגר”ח מוולוז’ין עמ”ס אבות פ”ה מ”ה).
עצה להנצל מ”עבודת עצמו”
ועצה להצליח בזה, היא שלפני כל מעשה יאמר להשם יתברך בפיו, ועל כל פנים במחשבתו, כי מכוין הוא לכבודו יתברך ולא לכבוד עצמו, “לא לנו ה’ לא לנו כי לשמך תן כבוד”.
אשרי אדם לא יחשוב ה’ לו עוון ואין ברוחו רמיה, וכל מגמת מעשיו היא לעשות נחת רוח מלפני מלכנו יתברך.