כעס
כמדת כעסו – כן מדת כסילותו וגאוָתו
נאמר במגילת קהלת (פרק ז) “אל תבהל ברוחך לכעוס, כי כעס בחיק כסילים ינוח”. ויש לפרש בס”ד כי הלא הכעס נובע ממדת הגאוה, שהרי אם היה עניו, לא היה מקפיד וכועס כלל. וכן נאמר ב”ספר חסידים” (סי’ קפד): “העניו ניכר בשעת כעסו”.
וממילא יובן מדוע ינוח הכעס דוקא ב”חיק כסילים”, כי הגאוה אינה מצויה אצל חכם אמיתי, כי מואס הוא בה.
ולעומת זאת הכסיל או החושב עצמו לחכם ומתגאה בזה, אצלם קיימת גאוה וממילא כעס, ככתוב “בפי אויל חוטר גאוה” (משלי יד), וכן הוא אומר “שֵׂכל אדם האריך אפו” (משלי יט), כאשר האדם הוא חכם ובעל שכל, יכול הוא להאריך אפו, כלומר להעביר על מידותיו, להבליג ולסלוח.
בשביל מה לכעוס
ולכן לעולם יראה אדם שלא להיות כסיל ולכעוס, כי הרי הכל בידי שמים (ברכות לג:), ואמרו חז”ל: בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך יתנו לך, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו (יומא לח).
וכן אמרו כי אין אדם נוקף אצבע מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה (חולין ז:), ולא יוכל לקרות לו דבר נזק ותקלה בשום אופן אם לא בגזירת שמים.
ואם אמונתו שלמה בדברי חז”ל אלו, אם כן למה לכעוס, הרי נגזר משמים שכך יקרה, ואין לו אלא לכעוס על עצמו, משום שמעשיו גרמו לכך.
דוד המלך והכעס
וכך אמנם נהג דוד המלך ע”ה, שכאשר קיללו שמעי בן גרא “קללה נמרצת” וקשה עד מאוד, שפירושה: נואף, מואבי, רוצח, צורר, תועבה, ראשי תיבות נמרצ”ת כמאמר חז”ל (שבת קה.).
בכל זאת לא כעס דוד ולא חרה אפו בשמעי, אלא סבר כי “ה’ אמר לו קלל את דוד ומי יאמר לו מדוע עשית כן” (שמואל ב טז). ראו נא השקפת עולמו של דוד המלך החסיד!
ואמנם מתאים הדבר במיוחד לאופיו, כי עניו גדול היה, כמו שאמר על עצמו “ואנוכי תולעת ולא איש…” (תהלים כב), ואומר “ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני” (שמואל ב ו).
הכועס – מגביר את כח יצרו הרע
והנה רעת הכעס גדולה עד מאוד, עד שאמרו חז”ל כי כל הכועס – כל מיני גיהנם שולטים בו (נדרים כב.). והכוונה יש לפרש בס”ד – שמגביר בעצמו כוחות היצר הרע וחייליו והם “כל מיני גיהנם”.
כי ידוע, שהכועס מחליף נשמתו הקדושה באחרת טמאה דסטרא אחרא חלילה (ר’ זוהר תצוה דקפ”ב ע”א, “מורה באצבע” סי’ א אות י), וממילא אין ספק כי ישלוט בו היצר הרע.
וכן משתמע מן המובא בגמרא (ברכות כט:) שאמר אליהו הנביא לרב יהודה “לא תרתח ולא תחטא”. ופירש רש”י – “לא תכעס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא”. ע”כ.
והיינו משום שמגביר בעצמו את כוחות היצר הרע וכנ”ל (ור’ ב”שערי תשובה” שער א אות טז).
עצה להנצל מן הכעס
ובספר “ארחות צדיקים” (שער הכעס) מובאת עצה להנצל מן הכעס, שבזמן שיש לו על מה לכעוס ורוצה לכעוס, יחסום פיו ולא יאמר אף מילה, ועל כל פנים אם ירצה לדבר, ידבר בנחת (וע’ ב”איגרת הרמב”ן”). ובתוך כך יחשוב כי הכל משמים, ובינתיים ירגע מכעסו.
ויש לומר בס”ד כי לכן שבחו חז”ל את הבולם פיו בשעת מריבה (חולין פט.), משום שזוהי אמנם משימה קשה בעת הכעס, והמתגבר על יצרו ועוצר רוחו מלכעוס – הרי זה באמת גיבור, וכן אמר שלמה בחכמתו: “טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר” (משלי טז).
ואשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, הם היצר הרע ושלוחיו, ויוכל לתת מעצור לנפשו, ולא יכעס “כסוס כפרד אין הבין”, אלא “במתג ורסן עדיו לבלום” ואזי – “בל קרוב אליך” – היצר הרע (ר’ תהלים לב).