מתנה
המטרה – אהבת חברים
נאמר בגמרא (שבת י:) כי הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, ופירש רש”י: שצריך להודיעו על מנת שידע מי הוא הנותן, שמתוך כך יהא אוהבו. ע”כ. הרי שיש עניין בנתינת מתנה לחברו, שעל ידי כך באים לידי אהבה ואחוה.
ואין זה סותר לעניין “מתן בסתר”, כי עניין זה הוא כאשר נותן לעניים בתורת צדקה, ובכדי שלא יתביישו נותן בסתר, אבל לחברו שאינו עני ואינו נותן בתורת צדקה, אלא בתורת מתנה, וממילא לא יתבייש, בזה צריך להודיעו, כדי להרבות ביניהם אהבה ואחוה, ולא יעשה בסתר (וע’ שבת י: תוד”ה נותן).
מצוה לגרום אהבה ואחוה
והנה מצוּוִים אנו לאהוב אחד את השני ולגרום לאחדות, לאהבה ואחוה, שלום ורעות, שנאמר “ואהבת לרעך כמוך”, “לא תשנא את אחיך בלבבך” וכו’.
הנה כי כן, ראוי הוא שמִדי פעם, יתן אחד לחברו מתנה שיודע בחברו כי שמח הוא במתנה כזו, ועל ידי כך יהא אוהבו. וזו לשון רש”י (ברכות ח. ד”ה פדה): גמילות חסדים נמי שלום הוא (גם היא נקראת “שלום”), שמתוך שגומל חסד בגופו לחברו, מכיר שהוא אוהבו, ובא לידי אחוה ושלום. ע”כ. וכן העניין במתנה.
ובזה יש לפרש בס”ד מאמר חז”ל “גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים” (סנהדרין קג:), דהיינו שניים שהיו רחוקים ביחסים ביניהם, ולא קרובים באהבה ורעות, עתה על ידי הלגימה שנתן איש לרעהו יתקרבו הרחוקים. וכן במתנה.
משלוח מ(ת)נות לא רק בפורים
ויש אומרים, כי זהו אמנם טעם מצוַת משלוח מנות בפורים, להרבות אחוה ורעות (“מנות הלוי” להר”ש אלקבץ הובאו דבריו בשו”ת “תורה לשמה” סי’ קפח, ובשו”ת “חתם סופר” או”ח סי’ קצו).
ולהרבות אחוה ורעות הרי כל השנה מצוה היא, אלא שבפורים – במיוחד, כדי להראות את אחדות עמנו הקדוש, היפך דברי המן הרשע שאמר עלינו “עם מפוזר ומפורד” (אסתר ג).
לתת בסבר פנים יפות
והעיקר הוא לתת בסבר פנים יפות, שאם לא כן, אדרבה נענש על כך שמביישו, ומראה שעשה בעל כרחו (ר’ קדושין לא: וברש”י). וכן יראה לו שמחה, ויפציר בו לקבל המתנה, והעיקר הוא לתת לחברו הרגשה טובה המעידה על אהבתו אליו.
“שונא מתנות יחיה”
[ועניין “שונא מתנות יחיה” (משלי טו), שמשום כך נמנעו מי מחז”ל לקחת מתנות (ר’ מגילה כח. סוטה מז:) הנה ברור הדבר כי אין כאן איסור, כאשר מוכח מעצם המאמר הנ”ל “הנותן מתנה לחבירו” וכו’ (וע”ע ב”ר פמ”ד סי’ ז).
ועיין רש”י (משלי שם) שפירש – “ומאחר ששונא מתנות – כל שכן את הגזל”. הרי שהעניין הוא לא לאהוב את המתנות, שמא יבא לאהבת ממון אחרים ורכושם ויבא לידי גזל, אך מי שאינו אוהב, רשאי לקבל, וחז”ל שלא קיבלו – מדת חסידות יתירה היתה בהם וכדלקמן.
וכן משמע מדברי הרמב”ם (בסוף הל’ זכיה ומתנה), כי אין עניין זה מן הדין, אלא מדת חסידות של צדיקים גמורים ואנשי מעשה משום מדת הבטחון. ע”ש.
וכן בגמרא (מגילה שם) אמרו כי ר’ זירא, כאשר הזמינוהו למסיבה – הלך, וסבר לאמור: אין זה בשבילי, אלא מתכבדים הם בנוכחותי. ופירש רש”י (בחולין מה.) שכיוון שזוהי הנאתם – אין זו מתנה. ע”כ.
וזאת משום שאין נקרא “מתנה”, אלא כאשר אין הנותן מקבל כלום והיא נתינה בלבד, ושם הרי קבלוּ הנאה. נמצא כי כאשר יש הנאה לנותן – אין לחוש משום שונא מתנות יחיה (וכן מצינו עניין זה במגילה כו: ע”ש, וע’ במשנ”ב ס”ס קכח ס”ק קעה בענין אדם חשוב. ודו”ק).
והאמוראים שחששו, אין זה מן הדין, אלא מפני מדת חסידות מצד חיזוק מדת הבטחון, לקיים דברי המשנה כפשוטה (סוף פאה): “כל מי שצריך ליטול (מן הצדקה) ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו הכתוב אומר “ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו”. ע”כ. וקל וחומר לעניין מתנה.
הרי שיש עניין שלא לקבל כלל, מצד מדת הבטחון, או גם בכדי להגביר את השנאה לתאות הבצע ואסיפת הקניינים.
ומכל מקום את הנותן צריכים לאהוב, ולא את המתנה, כי באופן כללי אין זו מדה טובה – לאהוב לקבל, אלא לאהוב לתת].
מתנה לבעלי מחלוקתו
ואם באוהביו הדברים אמורים, כל שכן באלה הנמצאים עמו במחלוקת – שינסה להתפייס עמהם על ידי מתנה בסבר פנים יפות, ויפייסם בדברים בעניין המחלוקת, לגרום שאף אלה שאינם אוהבים יהפכו לאוהבים.
ו”ברצות ה’ דרכי איש”, שמכוין בזה לשם שמים, ובאמת כוונתו להתפייס, “גם אויביו ישלים איתו”. ויהי רצון שיקויים בנו במהרה “ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום”.