עצבות
בשמחה ובטוב לבב
נאמר בספר דברים (פרק כח) “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את אויבך”, ומובא בשם האר”י הקדוש: “מרֹב כל”, פירוש, יותר מאילו היה לו לאדם הכל, כל הון שבעולם, שמחתו בעבודת השם יתברך צריכה להיות גדולה יותר מהשמחה על ה”רֹב כל”.
והדבר לכאורה מובן, כי הרי עבודת השם יתברך היא ענייני עולם הבא, עולם האמת והטוב, ו”יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה” (אבות ד). ובדין הוא כי על כך יש לשמוח באמת, ולא על ענייני הבל של העולם הזה, החולף וכלה ואין בו ממש.
רעת העצבות
ואם אדם אינו שמח בעבודת השם יתברך, אזי עלול להתקיים בו חלילה המשך הפסוק – “ועבדת את אויבך”, שהוא היצר הרע, כי ידוע שהנופל בעצבות – הרי הוא פותח פתח לעבירות רבות אחרות (ור’ בלקו”מ ח”ב סי’ י ובלקו”ע דעת מט).
ואשר על כן מובא בספר “שיח שרפי קודש” (ח”ה סי’ מט), כי היצר הרע רוצה יותר בעצבות וביאוש שלאחר העבירה יותר מן העבירה עצמה, משום שעל ידי כך יוכל להחטיאו יותר ויותר.
ומובא בספר “פתגמי חסידים” (עמ’ 181) בשם ר’ אהרן מקרלין, כי “לאטימות הלב שהעצבות מביאה, שום עבירה לא תביאהו”, ע”כ.
וממילא יוכל לחטוא יותר, שהרי אדם חוטא כאשר נכנסת בו רוח שטות (סוטה ג.). ולכן מובא בספר הקדוש “לקוטי מוהר”ן” (ח”א סי’ קפט) כי עיקר נשיכת הנחש (היצר הרע) – בעצלות ועצבות.
ובספר “מורה באצבע” (סי’ ט אות שכ) מובא, כי רעה היא העצבות בעיני הקדוש ברוך הוא, משום שעל ידי כך מתבטל מסדר עבודת השם, ועובד בוראו בפנים זועפות, בחלישות וכובד הגוף וכו’. ע”כ.
לכן, כל אחד יאזור כגבר חלציו, לסלק ממנו את העצבות הרעה, שאינה אלא מצד היצר הרע, ואינה רצון השם יתברך כלל ועיקר.
העצבות נובעת מגאוה
ובספר “פתגמי חסידים” (עמ’ 182) מובא בשם הבעל שם טוב הקדוש כי העצבות נועלת שערי שמים. ע”כ. כלומר שאין תפילותיו מתקבלות (ור’ ברכות לב:).
ושם (עמ’ 153), מובא עוד בשם הבעש”ט, כי “מקור העצבות – גאוה, חושב שהכל מגיע לו”. ע”כ.
ויש לפרש זאת בס”ד, כי באמת הכל נובע מכך שאין האדם משיג את אשר רוצה, ובכך אינו מרוצה, ונכנס בעקבות כך לעצבות, ולא זו הדרך, כי הרי הכל משמים, אם ירצו – יתנו לו, ואם לא – לא, וזה אך ורק בכדי להיטיב לו באחריתו, וצריך לקבל הכל באהבה.
ויש לומר אם כן, כי מפני גאוותו אין הקדוש ברוך הוא שומע תפלתו כנ”ל, שהרי “תועבת ה’ כל גבה לב” (משלי טז) ונאמר “זבח רשעים תועבה” (משלי כא) והתפילה היא הזבח, ודוקא שוועת עניים וענוים שומע השם יתברך (ור’ בה”ר יונה ברכות ה.).
וזהו אמנם כלל גדול על מנת לסלק את העצבות, לדעת כי הכל משמים לטובה, ומי יודע איזו גזירה התבטלה על ידי התקלה שארעה, ועוד שהרי “חביבין יסורין” והם כפרת עוונות.
שירים וריקודים
ועצה נוספת להתגבר על העצבות, היא לשמוע שירים שמחים ולרקוד, כמעשה הנביאים, שנאמר “ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והמה מתנבאים” (שמואל א י), כי “אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה” (שבת ל:).
ולכן הביאו כלי נגינה לפני הנביאים, בכדי שיהיו בשמחה, ועל ידי זה היתה השכינה שורה עליהם והיו מתנבאים. וכן בכל אדם, על ידי ניגונים שמחים יבא לידי שמחה.
ויהא בחברת אנשים יראי שמים שמחים, כאשר מובא על הצדיק ר’ אברהם בר’ נחמן מטולצ’ין, שהיה אוהב להתרועע דוקא עם אנשים שמחים (“שיח שרפי קודש” ח”ג סי’ תקלח).
וישמע מילי דשטותא ובדיחותא (ענייני צחוק ובדיחות) כי במיוחד על ידי כך יוכל לצאת מאפילה לאורה (לקו”מ ח”ב סי’ כד, שהר”ן סי’ כ), ויקויים בו “כי בשמחה תצאו”, על ידי שמחה תצאו מן העצבות. אף אם שמחה זו אינה פנימית.
שלושה תנאים לבדיחות
ובספר “שיח שרפי קודש” (ח”ב סי’ יג) מובא בשם רבינו הקדוש מברסלב זצ”ל, כי לשמיעת בדיחות נצרכים שלושה תנאים: א. להזהר מאוד מלפגוע בכבוד הזולת. ב. לבלי לדבר ניבול פה. ג. לא להתכוין לכבוד עצמו ולהתגאות. והפטיר רבינו ז”ל לאמור: “כעת כבר אפשר לומר בדיחות”…
והעיקר הגדול תמיד הוא התפלה, להתפלל תמיד לפני השם יתברך לזכות לשמחה, ולהנצל ממדת העצבות המגונה, אשר האריכו בספרי מוסר בגודל גנותה, ובחסרונות הנמשכים ממנה.
ועוד עיקר גדול – לחשוב תמיד על נקודות טובות שיש בו ובאחרים, ולא לחשוב מחשבות אוון ומחשבות רעות, אלא להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, ועל ידי כך יזכה ללב טוב שמכך באה שמחה.
ציפית בסבלנות לישועה?
ואם נעצב אל לבו מפני שזה זמן וזמנים אשר מצפה הוא לישועה ולא באה, עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, יש לו לדעת נאמנה כי הכל מאת ה’ מן השמים – לטובה גמורה, ואם היה יודע את אותה טובה, היה מזמר רוקד ושמח.
אלא שקיימים נסיונות בעולם הזה, בכדי לבחון את האדם כיצד יתנהג במצבים מסוימים, ולכן מעלים השם יתברך מן האדם את סיבת הנהגתו עמו. וזכור זאת היטב כי הוא כלל גדול.
עוד ידע ויאמין, כי תשועת ה’ כהרף עין וקרובה ישועתו לבוא, וגם אם תתמהמה יחכה לה בסבלנות ובאמונה שהכל לטובה.
ומובא בספר “שיח שרפי קודש” (ח”ד סי’ קי) כי כאשר מתפלל אדם על עניין מסוים ולא נושע, ובכל זאת אינו מתיאש אלא ממשיך ומרבה בתפילה, כשתבא ישועתו – תבוא בשלמות והרחבה יותר ויותר.
וזאת מפני שהכין הרבה “כלֵי קיבול” על ידי ריבוי תפילותיו (ור’ שם ח”ו סי’ שסא וסי’ ת). אשרי המתבונן בדברים אלו וראה ושמח בלבו.
צריך תמיד להיות שמח, בסך הכל אתה אורח
וישמח וישמח וישמח בעצם היותו יהודי וחלקו בחיים לעולם הבא, ויש לו על מה לסמוך ולהשען הלא הוא אלוקינו אדוננו מלכנו ומושיענו, באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה.
ובכלל אין זמן להיות עצוב בעולם הזה החולף ועובר כהרף עין, וכמאמר החכם “צריך תמיד להיות שמח כי סך הכל אתה אורח”. ובכן “שִׂמחו בה’ וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב”.